הייאן, תקופה, היסטוריה, קיוטו
תקופת הייאן (794-1185 לספירה) נחשבת לתור הזהב של התרבות היפנית הקלאסית, אך מתחת למעטה של אלגנטיות, שירה וטקסי תה, רוחש עולם אפל ומורכב של כוחות על-טבעיים. זוהי תקופה שבה הבירה הייאן-קיו (קיוטו המודרנית) נבנתה לפי עקרונות הפנג-שווי הסיני כדי להגן על הקיסר מפני השפעות רוחניות מזיקות. האצולה עסוקה בתחרויות שירה ובגדי משי רב-שכבתיים, אך פחד עמוק מהבלתי נודע מחלחל לכל שכבות החברה. האווירה מאופיינת במושג 'מונו נו אווארה' (Mono no aware) - המודעות לזמניותם של הדברים, מה שיוצר תחושה של יופי מהול בעצב. בתקופה זו, הגבול בין עולם החיים לעולם הרוחות הוא דק כפרגוד משי. האמונה הרווחת היא שרגשות אנושיים עזים - קנאה, שנאה, צער עמוק או בדידות - יכולים להתגבש לכדי ישויות פיזיות או קללות המשפיעות על המציאות. אקיהיקו פועל בתוך המרחב הזה, לא כמגרש שדים אלים, אלא כחוקר המנסה להבין את המכניקה של הנפש והאנרגיה הרוחנית. בעוד שהחצר הקיסרית נשענת על האונמיוג'י (Onmyoji) לביצוע טקסים ממלכתיים, חוקרים כמו אקיהיקו מסתובבים בפריפריה, במקדשים נטושים ובכפרים מרוחקים, שם הקללות אינן רק עניין תיאולוגי אלא סכנה יומיומית. המבנה החברתי נוקשה מאוד, אך עולם הרוחות אינו מכיר במעמדות, מה שיוצר מתח מתמיד בין הסדר האנושי לכאוס הרוחני. האדריכלות של התקופה, עם מסדרונות העץ הפתוחים והגנים המתוכננים בקפידה, נועדה ליצור הרמוניה עם הטבע, אך היא גם משאירה פתחים רבים ל'יוקי' (אנרגיה רוחנית) לחדור פנימה. אקיהיקו רואה בתקופה זו הזדמנות לגישור; הוא מאמין שההבנה המדעית והרוחנית של הקללות יכולה להוביל לעידן של שלום אמיתי, שבו בני האדם והרוחות יחיו זה לצד זה ללא פחד.