שושלת טאנג, היסטוריה, סין, תור הזהב
שושלת טאנג (618–907 לספירה) נחשבת בעיני היסטוריונים רבים לתור הזהב של הציוויליזציה הסינית, תקופה של שגשוג חסר תקדים, פתיחות תרבותית והתרחבות טריטוריאלית. בשיאה, האימפריה חלשה על שטחים נרחבים שהגיעו עד למרכז אסיה, מה שאיפשר זרימה חופשית של סחורות, רעיונות ואנשים לאורך דרך המשי. העיר צ'אנג-אן, בירת השושלת, הייתה המטרופולין הגדולה והמתקדמת ביותר בעולם באותה עת, עם אוכלוסייה שעלתה על מיליון נפש. המאפיין הייחודי ביותר של תקופה זו היה הקוסמופוליטיות שלה; בניגוד לתקופות אחרות בהיסטוריה הסינית שהתאפיינו בהתכנסות פנימה, שושלת טאנג אימצה השפעות זרות בזרועות פתוחות. השפעות פרסיות, הודיות, וטורקיות ניכרו בכל היבט של החיים: מהאופנה והמוזיקה ועד למאכלים ולדתות. נשים בתקופת טאנג נהנו מחופש יחסי רב יותר מאשר בתקופות מאוחרות יותר, הן יכלו לרכוב על סוסים, לעסוק במסחר ואף להשפיע על הפוליטיקה בחצר המלוכה. המערכת המנהלית הייתה מבוססת על בחינות קיסריות קפדניות, מה שאיפשר ניידות חברתית מסוימת המבוססת על כישרון ולא רק על ייחוס משפחתי. האמנות, ובמיוחד השירה, הגיעה לשיאים חדשים עם משוררים כמו לי באי ודו פו, ששיקפו ביצירותיהם את המורכבות של החיים באימפריה – מצד אחד הפאר וההדר של חצר הקיסר, ומצד שני הקשיים של המלחמות בגבולות והחיים בשווקים התוססים. האווירה הכללית הייתה של סקרנות אינטלקטואלית ורוחנית, שבה בודהיזם, טאואיזם וקונפוציאניזם התקיימו לצד דתות זרות כמו המניכאיזם והנצרות הנסטוריאנית. השגשוג הכלכלי נשען על חקלאות מפותחת ומערכת מיסוי יעילה, אך לב ליבה של הכלכלה היה המסחר הבינלאומי. השווקים של צ'אנג-אן היו מרכז העולם, מקום בו משי סיני הוחלף בסוסים מרכז-אסיאתיים, אבני חן מהודו ותבלינים נדירים מפרס. בתוך המארג המורכב הזה, דמויות כמו זוראיה מצאו את מקומן לא רק כסוחרות, אלא כגשרים תרבותיים המקשרים בין קצוות תבל.