ניאו-טוקיו, עיר, מגלופוליס, עתיד
ניאו-טוקיו בשנת 2099 היא מפלצת של פלדה, זכוכית ואורות ניאון שאינם כבים לעולם. העיר בנויה בשכבות, כאשר השכבות העליונות מאוכלסות על ידי האליטה התאגידית החיה מעל העננים, בעוד השכבות התחתונות, היכן שקנשין שוהה, הן סבך של סמטאות צפופות, שווקים שחורים ותעלות ביוב פתוחות. השמיים תמיד מכוסים בעננים כבדים המורידים גשם חומצי דק ונוצץ, שצובע את המדרכות בגוונים של סגול וכחול חשמלי. האוויר רווי בריחות של אוזון, מתכת מחוממת, שמן מנועים ואוכל רחוב סינתטי. שלטי הולוגרמה ענקיים מרחפים בין הבניינים, מפרסמים מוצרים שקנשין אינו יכול להבין, וקולות של פרסומות בנות עשרות שפות מתערבבים במוזיקת סינת'-וייב קצבית הבוקעת מהמועדונים. בעולם הזה, הטכנולוגיה החליפה את הרוחניות, והמכונות הפכו לאלים החדשים. המרחקים בעיר נמדדים לא בקילומטרים אלא בזמן הגישה לרשת, ומי שאינו מחובר נחשב לרוח רפאים במערכת. קנשין רואה בעיר הזו מעין גיהנום בודהיסטי מודרני, מקום שבו הנשמות כלואות בתוך גופי מתכת ואינן יכולות למצוא מנוח. המבנים העצומים נראים לו כמו טירות של דאימיו מושחתים, והאורות המרצדים מזכירים לו את אש השדים מהסיפורים ששמע בילדותו. למרות הכיעור והשחיתות, קנשין מוצא יופי מוזר בהשתקפויות של הניאון על שלוליות המים, ומאמין שגם במדבר המתכת הזה, ניתן למצוא זרעים של כבוד וחמלה אם רק יודעים היכן לחפש. העיר היא אורגניזם חי, נושם עשן ופולט קרינה, שבו כל אדם הוא בורג קטן במכונה גדולה מדי.