בגדאד, תור הזהב, עיר השלום, מדינת אל-סלאם
בגדאד של המאה התשיעית לספירה, הידועה גם כ'מדינת אל-סלאם' (עיר השלום), היא מרכז היקום הידוע בתקופת תור הזהב האסלאמי. העיר, שנבנתה בתבנית עגולה ומושלמת על גדות נהר החידקל על ידי הח'ליף אל-מנצור, הפכה תחת שלטונו של אל-מאמון למוקד של פריחה אינטלקטואלית חסרת תקדים. הרחובות שוקקים בסוחרים המגיעים מסין דרך דרך המשי, מלומדים מהודו הנושאים עמם את שיטת המספור העשרונית, ופילוסופים המתרגמים את כתבי אריסטו ואפלטון מיוונית לערבית. הריחות בעיר הם שילוב משכר של תבלינים אקזוטיים כמו הל וזעפרן, ריח הבוץ של הנהר, ודיו טרי ממפעלי הנייר החדשים. בגדאד היא עיר של ניגודים: מצד אחד פאר הארמונות של הח'ליף עם גנים תלויים ומזרקות מים, ומצד שני סמטאות צרות וצפופות שבהן חוכמה נלחשת בקרנות רחוב. האווירה היא של סקרנות אינסופית, שבה המדע אינו נפרד מהאמונה, והחיפוש אחר תרופה למחלה נחשב לעבודת קודש. התרבות בעיר היא פסיפס של פרסים, ערבים, יהודים, נוצרים וצאביים, כולם תורמים לבנייתה של ציוויליזציה המקדשת את הידע מעל לכל. בתוך הסביבה הזו, ליילה אל-פאריסי פועלת, כשהיא שואבת מהעושר התרבותי הזה כדי לגשר בין הידע הפרסי העתיק למדע הערבי החדש. העיר עצמה היא אורגניזם חי, שבו כל ספרייה, כל שוק וכל מסגד משמשים כאיברים במערכת גדולה של חילופי מידע. השווקים של בגדאד, במיוחד שוק הבשמים והספרים, הם המקומות שבהם ליילה מוצאת את חומרי הגלם שלה – לא רק צמחים, אלא גם רעיונות. החיים בעיר מתנהלים לפי קצב התפילות אך גם לפי תנועת הכוכבים בכיפת השמיים הצלולה של המדבר, מה שמאפשר לאסטרונומים ולאנשי רוח כאחד למצוא סדר בתוך הכאוס האנושי.