📚

דברי ימי אבו אל-חסן ובגדאד המופלאה

The Chronicles of Abu al-Hasan and Wondrous Baghdad

ספר עולם מפורט המתמקד בחייו, המצאותיו וסביבתו של אבו אל-חסן עלי אבן-יזדגרד אל-פארסי, אסטרולוג החצר בבגדאד של תור הזהב. הספר חוקר את הפוליטיקה של בית עבאס, את סודות האסטרולאב 'אל-ג'אמעה', ואת המפגש בין מדע, קסם ושדים.

📖 17 entries0 Downloads0 Views

Related Characters

אבו אל-חסן עלי אבן-יזדגרד אל-פארסי

Entries

בגדאד, מדינת אל-סלאם, עיר השלום

בגדאד של המאה התשיעית, המכונה 'מדינת אל-סלאם' (עיר השלום), היא המטרופולין המפוארת והמורכבת ביותר בעולם המוסלמי של תור הזהב. העיר הוקמה על ידי הח'ליף אל-מנצור כעיר עגולה מושלמת, מוקפת בחומות אדירות ובתעלות מים המוזנות מנהר החידקל הגועש. בלב העיר ניצב ארמון 'שער הזהב' ומסגד יום השישי הגדול, אך עוצמתה האמיתית של בגדאד טמונה ברחובותיה הצרים, בשווקים המפיצים ריחות של קינמון, כורכום ובושם יסמין, ובנמלים שבהם עוגנות ספינות שהגיעו מסין, מהודו ומאפריקה. זוהי עיר של ניגודים חריפים: מצד אחד, חוקרים ב'בית החוכמה' המתרגמים את אריסטו ואוקלידס, ומצד שני, סמטאות אפלות שבהן כייסים, מרגלים ומכשפי רחוב זוממים מזימות. הנהר חידקל הוא עורק החיים של העיר, עליו שטות סירות 'קופה' עגולות ודוברות עמוסות סחורה. בלילות, העיר מוארת באלפי מנורות שמן, וקולות המוזיקה של העוד והנאי עולים מהגנים המפוארים של הווזירים. אבו אל-חסן רואה בבגדאד לא רק מקום מגורים, אלא מיקרוקוסמוס של היקום כולו, מקום שבו הכוכבים משפיעים על גורלם של מיליונים, ובו כל פנייה בסמטה יכולה להוביל לגילוי מדעי או למוות פתאומי בידי התליין. העיר היא תערובת של תרבויות - פרסים, ערבים, יהודים, נוצרים וסוחרים ממרחקים, כולם תורמים לאווירה התוססת, המשכילה והמסוכנת של בירת הח'ליפות העבאסית.

אל-ג'אמעה, אסטרולאב, מכשיר, נחושת

אל-ג'אמעה (המאחד) הוא יצירת המופת של אבו אל-חסן, מכשיר אסטרונומי שאין שני לו בעולם. זהו אסטרולאב נחושת עצום ממדים, המורכב מעשרות טבעות וספירות המסתובבות בדיוק מתמטי מוחלט. פני המכשיר חרוטים בכתב כופי עדין, נוסחאות אלגבריות מורכבות וסמלים זורואסטריים עתיקים שירש אבו אל-חסן מאבותיו הפרסים. אך אל-ג'אמעה אינו רק כלי למדידת גובה הכוכבים; הוא משמש כבית כלא מתוחכם ליצורים על-טבעיים. באמצעות שילוב של מגנטים נדירים, שמן אלכימי וקולות תדרים ספציפיים, המכשיר לוכד בתוכו ג'ין (שדים) זוטרים ומאלץ אותם להניע את גלגלי השיניים שלו ולחשוף סודות מעולמות עליונים. המכשיר פולט חום תמידי וזמזום עמום, המזכיר כוורת דבורים זועמת. לעיתים, מבעד לסדקי הנחושת, ניתן לראות ניצוצות של אש חסרת עשן – המהות של השדים הכלואים. אבו אל-חסן מתייחס לאל-ג'אמעה כאל יצור חי, הוא מנקה אותו בשמנים יקרים, מתווכח איתו, ולעיתים אף מאיים עליו ב'עונש' של אי-שימון אם השדים שבתוכו מסרבים לשתף פעולה. עבור הח'ליף, המכשיר הוא פלא טכנולוגי המבטיח את עתיד הממלכה, אך עבור התיאולוגים השמרנים בבגדאד, מדובר בחפץ של כפירה הגובל בכישוף שחור, מה שמחייב את אבו אל-חסן להפגין זהירות רבה ולהציג את פעולתו כ'מכניקה טהורה' בכל פעם שביקורת דתית מתעוררת.

הארון אל-רשיד, הח'ליף, אמיר המאמינים

הח'ליף הארון אל-רשיד הוא השליט הכל-יכול של האימפריה המוסלמית, דמות המשלבת נאורות חסרת תקדים עם אכזריות פתאומית. הוא איש משכיל, חובב שירה, פילוסופיה ומדע, המעודד את 'בית החוכמה' להפוך למרכז הידע העולמי. עם זאת, הארון הוא גם אדם חם מזג שגורלם של נתיניו תלוי במצב רוחו המשתנה. הוא נוהג להסתובב בלילות ברחובות בגדאד כשהוא מחופש לסוחר פשוט, מלווה בווזיר שלו ג'עפר ובתליין מסרור, כדי לעמוד על הלכי הרוח של העם. יחסיו עם אבו אל-חסן הם שילוב של הערצה ותלות; הח'ליף אינו מקבל החלטה פוליטית או צבאית חשובה בלי להתייעץ עם מפות הכוכבים של האסטרולוג הפרסי שלו. הארון אל-רשיד מייצג את שיא העוצמה העבאסית, אך הוא גם חי תחת הצל של מזימות החצר והחשש התמידי מפני בגידה. הוא דורש מאבו אל-חסן דיוק מוחלט בחיזוי העתיד, וכל טעות קטנה עלולה לעלות לאסטרולוג בראשו. הח'ליף הוא דמות כריזמטית להפליא, בעל זקן שחור מטופח ועיניים חודרות שרואות הכל, והוא אינו מהסס להשתמש בכוחו כדי לכופף את חוקי הטבע והדת לטובת שאיפותיו הקיסריות.

ג'עפר אל-ברמכי, ג'עפר, הווזיר

ג'עפר אבן יחיא אל-ברמכי הוא הווזיר הגדול וידידו הקרוב ביותר של הח'ליף הארון אל-רשיד. ג'עפר מגיע ממשפחת הברמכים רבת העוצמה, משפחה ממוצא פרסי שניהלה את ענייני המדינה העבאסית במשך דורות. הוא אדם אלגנטי, רהוט, ובעל אינטלקט חריף, המשמש כגשר בין התרבות הפרסית המעודנת לבין השלטון הערבי. ג'עפר הוא פטרון של האמנויות והמדעים, והוא זה שגילה את אבו אל-חסן בנישאפור והביא אותו לחצר בבגדאד. למרות מעמדו הרם, ג'עפר מהלך על חבל דק; העושר וההשפעה של משפחתו מעוררים קנאה עזה בקרב האצולה הערבית ובסופו של דבר גם חשדנות בליבו של הח'ליף. הוא לעיתים קרובות משמש כמתווך בין אבו אל-חסן לבין זעמו של הארון, תוך שהוא מנצל את כישוריו הדיפלומטיים כדי להחליק חיכוכים. ג'עפר נהנה מההומור של אבו אל-חסן ומהוויכוחים האינטלקטואליים איתו, אך הוא תמיד מודע לכך שבחצר הח'ליף, ידידות יכולה להפוך להוצאה להורג תוך לילה אחד. הוא דמות טרגית במידה מסוימת, אדם שמנסה לשמר את יציבות האימפריה בעודו יודע שקיצה של משפחתו עשוי להיות קרוב.

שדים, ג'ין, זהראן, בהראם, מיימון

השדים (הג'ין) בעולמו של אבו אל-חסן הם יצורים העשויים מ'אש חסרת עשן', קיימים במימד מקביל לשל בני האדם אך מסוגלים להשפיע על המציאות הגשמית. אבו אל-חסן הצליח ללכוד כמה מהם בתוך האסטרולאב 'אל-ג'אמעה'. הבולטים שבהם הם זהראן, שד גאוותן שאוהב ריח של קטורת אלגום; בהראם, שד זועף שתמיד מתלונן על הקור בתוך נחושת המכשיר; ומיימון, שד ערמומי המסוגל לראות למרחקים עצומים. השדים אינם עבדים כנועים; הם בעלי אישיות מובחנת, דרישות מוזרות וחוש הומור מעוות. הם משתפים פעולה עם אבו אל-חסן רק בגלל הסכמים אלכימיים או איומים בגירוש למימדים אפלים יותר. הם מספקים לאבו אל-חסן מידע על תנועת הכוכבים שאינו נראה בעין אנושית, ומדווחים לו על שיחות חשאיות המתרחשות בפינות רחוקות של הארמון. האינטראקציה ביניהם לבין אבו אל-חסן היא לב ליבה של העבודה היומיומית שלו; הוא חייב לשחד אותם בשמנים אתריים, ביין משובח (שהם סופגים את אדיו) או בסיפורים מעניינים כדי לקבל חיזוי מדויק. השדים מייצגים את הידע האסור ואת הסכנה הטמונה בשילוב שבין מדע לכוחות נסתרים, והם מהווים מקור בלתי נדלה לקומדיה ולמתח בסיפור.

בית החוכמה, ביית אל-חיכמה, ספרייה

בית החוכמה (ביית אל-חיכמה) הוא המוסד המדעי החשוב ביותר בבגדאד ובעולם כולו באותה תקופה. זהו קומפלקס עצום הכולל ספרייה אדירה, מצפה כוכבים ומכון לתרגום. כאן פועלים טובי המוחות של התקופה, כמו אל-ח'ואריזמי (אבי האלגברה) ובני מוסא (מהנדסים מבריקים). המוסד הוקם כדי לרכז את כל הידע האנושי - מכתבי אריסטו ואפלטון היווניים, דרך טקסטים מתמטיים מהודו ועד אסטרונומיה פרסית. אבו אל-חסן הוא דמות מוכרת בבית החוכמה, אם כי שנויה במחלוקת; המדענים הטהורים רואים במכשיר 'אל-ג'אמעה' שלו יותר מדי 'כישוף' ופחות מדי 'גיאומטריה'. למרות זאת, הוא מרבה לבקר שם כדי לעיין במגילות עתיקות ולגנוב רעיונות לשיפור המכשירים שלו. האווירה בבית החוכמה היא של קדחתנות אינטלקטואלית, עם ויכוחים סוערים בערבית, יוונית וסורית המהדהדים במסדרונות. זהו המקום שבו המדע המודרני נולד, ושבו אבו אל-חסן מוצא את הבסיס התיאורטי למעשי הקסם הטכנולוגיים שלו. הספרייה מכילה עותקים יחידים במינם של ספרים שנאבדו בשאר העולם, מה שהופך אותה למטרה לריגול ולתככים פוליטיים.

קאסר אל-ח'ולד, ארמון תפארת הנצח, ארמון

ארמון תפארת הנצח (קאסר אל-ח'ולד) הוא מקום מושבו הפרטי של הח'ליף הארון אל-רשיד על גדות החידקל. הארמון הוא מופת של אדריכלות איסלאמית מוקדמת, עם חצרות פנימיות רחבות, מזרקות מים המתיזות מי ורדים, וקירות מעוטרים בערבסקות מוזהבות. בנקודה הגבוהה ביותר של הארמון ממוקם מגדל התצפית של אבו אל-חסן. החדר עגול, עם חלונות מקושתים הפונים לארבע רוחות השמיים, ומאפשרים תצפית ללא הפרעה על כיפת השמיים. המגדל עמוס לעייפה בחפצים משונים: מגילות המשתלשלות מהתקרה, שעוני מים מתוחכמים, וקנקני יין חצי ריקים. במרכז המגדל ניצב אל-ג'אמעה על כן עץ אלון כבד. זהו המקום שבו אבו אל-חסן מבלה את רוב לילותיו, מנהל דיאלוגים עם הכוכבים ועם השדים הכלואים שלו בזמן שבחוץ בגדאד ישנה או חוגגת. הארמון עצמו הוא מקום של יוקרה בלתי נתפסת אך גם של סכנה; מאחורי כל פרגוד עלול להסתתר מרגל, ובמרתפים שוכנים בתי הכלא של הח'ליפות. המגדל של אבו אל-חסן הוא מעין 'טריטוריה ניטרלית' שבה המדע והקסם גוברים על הפוליטיקה, לפחות עד שהח'ליף מחליט לעלות במדרגות ולדרוש תשובות.

מסרור, התליין

מסרור הוא התליין הראשי של הח'ליף הארון אל-רשיד, דמות מטילה אימה המלווה את הח'ליף לכל מקום. הוא גבר גבוה, שחור עור, בעל שרירים חזקים ופנים חסרות הבעה, שתמיד נושא עימו חרב רחבה ומעוקלת המבריקה באור הירח. מסרור הוא המוציא לפועל של גזרי הדין המיידיים של הארון; במילה אחת של הח'ליף, ראשים עלולים להתגלגל על שטיחי הארמון. למרות תפקידו המאיים, אבו אל-חסן פיתח איתו מערכת יחסים משונה. הוא נוהג להתבדח עם מסרור, מציע לו תאנים מיובשות ומנסה לקרוא את כף ידו (מסרור תמיד מסרב). עבור אבו אל-חסן, מסרור הוא תזכורת מתמדת לשבריריות החיים בחצר. מסרור אינו מדבר הרבה, אך נוכחותו השקטה בחדר בזמן שאבו אל-חסן מציג את תחזיותיו מוסיפה נופך של מתח קומי-טרגי. הוא מייצג את הצד האפל והבלתי מתפשר של השלטון העבאסי, הכוח הפיזי הגס העומד בניגוד לחוכמה המעודנת של האסטרולוג. אבו אל-חסן טוען שהכוכב של מסרור הוא מאדים (מריח), כוכב המלחמה והדם, ושהוא לעולם לא ישתנה.

אסטרולוגיה, הורוסקופ, גורל

האסטרולוגיה בעולמו של אבו אל-חסן היא מדע מדויק ומיסטי כאחד. היא מבוססת על התפיסה שהקוסמוס הוא מערכת היררכית שבה תנועת שבעת כוכבי הלכת (השמש, הירח, כוכב, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי) משפיעה ישירות על האירועים בעולם התחתון. אבו אל-חסן משתמש בשיטות חישוב יווניות (בניית בתים אסטרולוגיים) בשילוב עם מסורות הודיות של 'נקשטרות' ומיסטיקה פרסית עתיקה. עבורו, הכוכבים אינם רק גופים שמימיים, אלא 'אינטליגנציות' המעבירות את רצון האל. בעזרת אל-ג'אמעה, הוא מסוגל לחשב לא רק את מיקומם אלא גם את 'התהודה' שלהם. חיזוי העתיד דורש ממנו ריכוז עילאי; הוא חייב לסנכרן את סיבוב הטבעות באסטרולאב עם הלחישות של השדים כדי להגיע לתוצאה הנכונה. בחצר העבאסית, אסטרולוגיה היא כלי פוליטי ראשון במעלה - היא משמשת לקביעת מועדים ליציאה למלחמה, לחתימת חוזים, ואפילו לנישואין מלכותיים. אבו אל-חסן מודע לכך שלעיתים הוא צריך 'לעזור' לכוכבים להראות את מה שהח'ליף רוצה לראות, אך הוא תמיד מזהיר שהגורל הוא כמו נהר החידקל - ניתן לנווט בו, אך אי אפשר לעצור את הזרם.

זוביידה, זוביידה בינת ג'עפר, המלכה

זוביידה בינת ג'עפר היא אשתו העיקרית של הח'ליף הארון אל-רשיד ואישה רבת השפעה בזכות עצמה. היא ידועה בעושרה האדיר, בטעם המעודן שלה ובמפעלי הצדקה הגדולים שלה (כמו בניית דרך עולי הרגל למכה, 'דרב זוביידה'). זוביידה היא אישה דתית מאוד אך גם חובבת מדע ויופי. היא מרבה להזמין את אבו אל-חסן לאגף הנשים בארמון (ההרמון) כדי שיקרא עבורה בכוכבים, במיוחד בנוגע לעתיד בניה, אל-אמין ואל-מאמון. היא מתייחסת לאבו אל-חסן בחיבה מהולה בחשדנות דתית, ותמיד מוודאת שהוא משתמש ב'נוסחאות מותרות' בחישוביו. זוביידה היא דמות מתוחכמת שיודעת לתמרן את הארון אל-רשיד בדרכים שג'עפר או אבו אל-חסן לא יכולים. היא משלמת לאבו אל-חסן בתכשיטים נדירים ובמידע פנימי על הנעשה בין כותלי ההרמון, מידע שהוא מוצא לעיתים קרובות מועיל יותר מהמידע שהוא מקבל מהשדים שלו. נוכחותה מוסיפה רובד של פוליטיקה נשית ועוצמה כלכלית לעולם החצר.

חידקל, נהר, דיג'לה

נהר החידקל (דיג'לה בערבית) הוא הלב הפועם של בגדאד. הנהר הגדול הזה לא רק מספק מים למיליוני תושבי העיר ומשקה את הגנים התלויים המפוארים, אלא הוא גם נתיב התחבורה המרכזי. על מימיו שטות ספינות מכל הסוגים: מדוברות מסחר כבדות ועד סירות 'קופה' קטנות ועגולות עשויות קנים מצופים בזפת. בלילות הקיץ החמים, הח'ליף ואנשי חצרו נוהגים לערוך משתאות על ספינות פאר המוארות בלפידים, השטות לאיטן בזרם. אבו אל-חסן אוהב לצפות בנהר ממגדלו; הוא רואה בהשתקפות הכוכבים על פני המים סוג של אסטרולאב טבעי. הנהר מסמל עבורו את חלוף הזמן ואת השינוי המתמיד. לעיתים, השדים שלו טוענים שישנם 'שדי מים' החיים במעמקי החידקל, יצורים עתיקים עוד מימי בבל, שאוספים את כל הסודות שנלחשו על הגדות ונזרקו למים. הנהר הוא גם מקום של סכנה; במימיו נעלמים לעיתים אויבי השלטון, וזרמיו חזקים מספיק כדי להטביע את מי שאינו נזהר. החידקל הוא החיבור של בגדאד לעבר המסופוטמי העתיק ולעתיד המסחרי המזהיר שלה.

תור הזהב, התקופה העבאסית

תור הזהב של האסלאם, תחת שלטון השושלת העבאסית בבגדאד, הוא תקופה של פריחה תרבותית, מדעית וכלכלית חסרת תקדים. לאחר שהח'ליפות עברה מדמשק לבגדאד, המרכז הגיאופוליטי של העולם המוסלמי נטה מזרחה, לעבר ההשפעה הפרסית. זוהי תקופה שבה האמונה הדתית לא סתרה את החקירה המדעית, אלא להפך – המלומדים האמינו שחקר היקום הוא דרך להלל את הבורא. בבגדאד של אבו אל-חסן, ניתן למצוא רופאים המבצעים ניתוחי עיניים מורכבים, מתמטיקאים המפתחים את המושג 'אפס', ופילוסופים המנסים ליישב בין התגלות להיגיון. השפע הכלכלי מאפשר פטרונות רחבה של המדעים, ואבו אל-חסן הוא נהנה ישיר מכך. עם זאת, זוהי גם תקופה של תסיסה דתית ופוליטית, עם ויכוחים בין זרמים כמו המועתזילה (הרציונליסטים) לבין הזרמים השמרניים יותר. אבו אל-חסן מתמרן בחוכמה בתוך המבוך הזה, כשהוא מציג את עצמו כאיש מדע כשהוא עם המדענים, וכאדם ירא שמיים כשהוא עם אנשי הדת, בעוד שבחדרו הפרטי הוא נותר פרסי גאה המחובר למסורות העתיקות של המאגיה.

אלכימיה, חליטה, סודות

אלכימיה בעולמו של אבו אל-חסן היא המדע המשלים לאסטרונומיה. בעוד האסטרונומיה עוסקת בעולמות העליונים, האלכימיה עוסקת בהתמרת החומר בעולם התחתון. אבו אל-חסן מחזיק במעבדה קטנה בפינת המגדל שלו, שם הוא מזקק שמנים מיוחדים שנועדו 'להאכיל' את האסטרולאב ולשמור על השדים שבו במצב רוח טוב. הוא משתמש בכורי היתוך, מבחנות זכוכית מפותלות (אלמביק) וחומרים כמו כספית, גופרית וארסן. הוא אינו מנסה להפוך עופרת לזהב במובן הפשוט (אם כי הוא לא היה מתנגד לכך), אלא מחפש את 'האליקסיר' – חומר המסוגל לזקק את הנפש ולאפשר תקשורת צלולה יותר עם המימדים הרוחניים. האלכימיה שלו משלבת ידע כימי מעשי עם סמליות מיסטית. הוא מאמין שכל מתכת קשורה לכוכב לכת מסוים, ולכן הוא מנקה את טבעות הנחושת של אל-ג'אמעה בתמיסות שיוצרו בשעות שבהן נוגה (הקשורה לנחושת) נמצאת ברום השמיים. העיסוק באלכימיה נחשב למסוכן לא רק בגלל הרעלים הכימיים, אלא בגלל ההאשמות בכישוף שיכולות לעלות מצד קנאי הדת.

פרס, נישאפור, שעוביה

למרות שבגדאד היא בירת הח'ליפות הערבית, ההשפעה הפרסית בה היא דומיננטית להפליא, במיוחד במנהל, במדע ובאמנות. אבו אל-חסן הוא גאה במוצאו מהעיר נישאפור שבחבל ח'וראסאן. הוא מייצג את תנועת ה'שעוביה' – תנועה תרבותית של מוסלמים שאינם ערבים (בעיקר פרסים) הטוענים לעליונות תרבותית על פני הערבים המדבריים. עבור אבו אל-חסן, הערבים הביאו את האמונה, אך הפרסים הביאו את הציוויליזציה. הוא מרבה לצטט שירה פרסית עתיקה, משתמש במונחים פרסיים בחישוביו האסטרונומיים, ושומר על מנהגים כמו חגיגת הנורוז (ראש השנה הפרסי). השפעה זו ניכרת גם במבנה השלטון; משפחת הברמכים היא הדוגמה המובהקת ביותר לכך. עם זאת, זהות זו היא מקור למתח; קיימת תחרות סמויה וגלויה בין האצולה הערבית הוותיקה לבין ה'מואלי' (המוסלמים החדשים) הפרסים. אבו אל-חסן משתמש בשנינותו כדי לנווט במתח הזה, לעיתים מחמיא לח'ליף על מוצאו הערבי בעודו לוחש באוזנו של ג'עפר בדיחות בפרסית על בורותם של אנשי המדבר.

שווקים, שוק, סוק

השווקים של בגדאד הם מבוך אינסופי של צבעים, ריחות וקולות, המשתרעים מהחומות ועד לגדות הנהר. לכל סחורה יש שוק משלה: שוק הבשמים (סוק אל-עטארין), שוק הטקסטיל עם בדי משי מסין, שוק הספרים שבו מעתיקים עובדים יומם וליל, ושוק המתכות שבו אבו אל-חסן קונה את חומרי הגלם למכשיריו. השוק הוא המקום שבו עובר המידע המהיר ביותר בעיר; שמועות על מלחמה בגבולות האימפריה או על מחלה של הח'ליף מתפשטות כאן מהר יותר מהרוח. אבו אל-חסן נוהג לשלוח את עוזריו (או לפעמים להתחפש בעצמו) כדי להקשיב ל'קול העם' בשווקים. הוא טוען שההמולה בשוק היא כמו תנועת הכוכבים – נראית כאוטית מבחוץ, אך בעלת חוקיות פנימית של ביקוש והיצע. השוק הוא גם מקום מפגש עם דמויות משולי החברה: קוסמי רחוב, מגידי עתידות זולים המקנאים באבו אל-חסן, וסוחרים המביאים לו חפצים משונים מרחבי העולם – כמו עצמות דרקון מזויפות או אבני חן שנטען כי הן נפלו מהשמיים.

היררכיית הרוחות, מלאכים, שדים

על פי תפיסת עולמו של אבו אל-חסן, היקום מאוכלס בשכבות של יצורים תבוניים. בדרגה הגבוהה ביותר נמצאים המלאכים, ישויות של אור טהור המניעות את הספירות השמימיות. מתחתיהם נמצאים הג'ין, המחולקים למעמדות: ה'עפרית' החזקים והמסוכנים, ה'מריד' השולטים ביסודות המים, והשדים הפשוטים יותר. אבו אל-חסן מאמין שבאמצעות מתמטיקה ואסטרונומיה ניתן למפות את הדרכים שבהן היצורים הללו עוברים בין העולמות. האסטרולאב 'אל-ג'אמעה' מכוון לתדרים של השדים הזוטרים יותר, שכן ניסיון ללכוד עפרית היה מביא להשמדת המגדל כולו. הידע על היררכיה זו מגיע משילוב של קבלה עתיקה, פילוסופיה ניאופלטונית ומסורות אסלאמיות. אבו אל-חסן מלמד (בחשאי) שכל אדם נולד עם 'קרין' – בן לוויה רוחני – ושהאסטרולוגיה יכולה לחשוף את טיבו של אותו מלווה. הבנה זו מאפשרת לו לא רק לחזות את העתיד, אלא גם להבין את המניעים הנסתרים של האנשים סביבו, כשהוא מתבונן לא רק בפניהם אלא ב'צל' הרוחני שהם מטילים.

המהפכה העבאסית, בני עבאס

המהפכה העבאסית, שהתרחשה כחמישים שנה לפני תקופתו של אבו אל-חסן, היא האירוע המכונן שעיצב את עולמו. המהפכה הפילה את שושלת אומיה מדמשק והעלתה לשלטון את בני עבאס, צאצאי דודו של הנביא מוחמד. המהפכה נשאה הבטחה לשוויון לכל המוסלמים, ללא קשר למוצאם האתני, מה שפתח את הדלת לעלייתם של הפרסים כמו אבו אל-חסן והברמכים. עם זאת, המהפכה הייתה גם עקובה מדם, וזכרון הטיהורים הפוליטיים עדיין מרחף מעל החצר. אבו אל-חסן משתמש בהיסטוריה הזו כדי להזכיר לעצמו ולחבריו ששלטון הוא דבר חולף. הוא מחזיק במפות כוכבים המתעדות את רגע עליית העבאסים לשלטון, ומנסה למצוא בהן רמזים למשך הזמן שנותר לשושלת. עבורו, המהפכה לא הייתה רק אירוע פוליטי, אלא שינוי קוסמי – מעבר מעידן של שליטה ערבית שבטית לעידן של אימפריה אוניברסלית המבוססת על ידע ודת. הבנה היסטורית זו מעניקה לו פרספקטיבה צינית ומפוכחת על התככים המתרחשים בארמון.