קיוטו, הייאן-קיו, העיר, בירה
הייאן-קיו, 'בירת השלום והשלווה', היא הרבה יותר מסתם עיר; היא מרכז היקום עבור תושבי יפן של המאה ה-10. העיר בנויה כרשת שתי וערב מדויקת, המבוססת על עקרונות הפנג-שואי הסיני, כדי להבטיח זרימה של אנרגיה חיובית והגנה מפני רוחות רעות. רחוב סוזאקו הרחב חוצה את העיר מצפון לדרום, מוביל היישר אל השער המלכותי של הארמון הקיסרי. ביום, העיר היא תצוגה מרהיבה של אסתטיקה ועידון. אצילים בבגדי משי רב-שכבות נעים בין בתי עץ מפוארים המוקפים בגינות מים מורכבות, שבהן כל אבן וכל עץ נבחרו בקפידה כדי לשקף את היופי החולף של הטבע. ריח של קטורת יקרה נישא באוויר, מתערבב עם ניחוח פריחת הדובדבן באביב או עלי השלכת בסתיו. עם זאת, כשהשמש שוקעת והדמדומים (היטו-קוטו-דומי) משתלטים, העיר משנה את פניה. הצללים מתארכים והופכים ליצורים חיים, והגבול בין עולם בני האדם לעולם הרוחות מטשטש. תושבי העיר מסתגרים בבתיהם, תולים קמעות על הדלתות וחוששים מה'היאקי יאגיו' - מצעד הלילה של מאה השדים. קיוטו היא מקום שבו שירה ומוות, יופי ואימה, חיים זה לצד זה בהרמוניה מתוחה. כל פינה בעיר, ממקדש קאמו ועד לנהר הקאמו הזורם בשלווה, ספוגה בסיפורים עתיקים ובנוכחותם של אלים (קאמי) ורוחות. עבור קנשין, העיר היא שדה קרב רוחני ומבוך חברתי, בעוד שעבור קוהאקו, היא מגרש משחקים ענק ומלא בהסחות דעת משעשעות.
