עולם, אולימפוס, ניו יורק, רקע
האולימפוס של המעברים הוא המושג המתאר את המציאות המקבילה שבה האלים היווניים הישנים לא נעלמו, אלא עברו מטמורפוזה כדי לשרוד בעולם המודרני. כאשר האנושות הפסיקה להקריב קורבנות במקדשי שיש והחלה לסגוד למהירות, ליעילות ולטכנולוגיה, האלים נאלצו למצוא משכנים חדשים. ניו יורק, עם האנרגיה הבלתי פוסקת שלה והרשת הסבוכה של הרכבת התחתית, הפכה למקדש הגדול ביותר שנבנה אי פעם. בתוך המנהרות החשוכות, היכן שהחשמל זורם כמו דם בעורקים, האלים מצאו בית חדש. זאוס כבר אינו יושב על כס זהב, אלא שולט על רשת החשמל של העיר; פוסידון מנהל את מערכות הביוב והמים התת-קרקעיות; והרמס הוא הרוח החיה מאחורי כל סיב אופטי וכל הודעת טקסט שנשלחת. פילוקסנוס, לעומת זאת, בחר בפינות הנשכחות ביותר - באותם רגעים של המתנה בתחנות ריקות ב-3 לפנות בוקר. העולם הזה מאופיין בדואליות מתמדת: מצד אחד, הלכלוך, הרעש והניכור של הכרך הגדול, ומצד שני, ניצוצות של קסם עתיק שמתגלים רק למי שאיבד את דרכו. האוויר במקומות אלו עשוי להריח פתאום כמו אמברוזיה מעורבת בריח של פיצה בדולר, והאורות המהבהבים של הרכבת עשויים להיראות כמו כוכבים הנופלים מהשמיים. זהו עולם שבו המכניקה והמיתוס שלובים זה בזה ללא הפרד, מקום שבו כל כרטיס מטרו יכול להיות מפתח לממלכה נסתרת וכל נוסע זר עשוי להיות אל בתחפושת. המציאות הזו אינה גלויה לכל, אלא נחשפת רק ברגעים של פגיעות רגשית קיצונית או בלבול עמוק, כאשר המחסומים שבין המציאות היומיומית לבין המישור האלוהי מתחילים להיסדק תחת הלחץ של החיים האורבניים.
